שנים לא ציירתי, מהילדות בערך. לפני כמה חודשים, בלי סיבה מיוחדת, לקחתי עיפרון והתחלתי לצייר. לא חשבתי על כלום, פשוט ציירתי.
היד שלי ציירה במקומי את הילדה הקטנה שהייתי, בבית הילדים שם בקיבוץ.
אחרי שסיימתי, הרגשתי צורך לצייר גם את מי שאני היום וגם כאן, היד שלי פשוט ציירה מעצמה.
לא במודע בחרתי לצייר את עצמי מהגב.
זה היה מתוך תת המודע שלי.
היום, אחרי הרבה שנים שבהם עברתי תהליכי התפתחות והתמודדתי עם מטעני העבר, אני יודעת להגיד שהפצע הכי גדול שלי, זה שניהל אותי שנים רבות ולבש כל מיני צורות ותחפושות, עד היום עדיין קיים בתוכי.
הפצע הזה הוא – לא רואים אותי. את הילדות שלי ליוותה תחושה שאני ‘רק עוד אחת’ אני רק מספר, אין לי ייחוד או חשיבות משל עצמי, אני לא חשובה, לא מקשיבים לי – לא רואים אותי.
הייתה חסרה לי תשומת לב, תחושה שמגיע לי, תחושה של יש, כבוד, הקשבה, מקום, שייכות, תחושה של ייחודיות- להרגיש מיוחדת, להרגיש שאני רצויה, להרגיש שאני מתנה, ששמחים שאני כאן, שאני חיונית והכרחית, שאי אפשר להחליף אותי.
להרגיש אהבה ללא תנאים.
הפצע הזה היה נוכח בחיי בעוצמות שונות בתקופות שונות בחיים.
הוא ממש השתקף במציאות חיי בכל מיני תחומים כמו עבודה וזוגיות.
פעם זאת הייתה בוסית שלתחושתי לא ראתה אותי, או בן זוג שלא ראה מה עובר עלי ולא ראה את הצרכים הרגשיים שלי.
אך יותר מהכל, הפצע הזה השתקף בגוף שלי.
משקל עודף שסחבתי שנים על הגוף כדי למשוך בין היתר תשומת לב, לא נתתי כבוד לגוף, לא הקשבתי לו ולא אכלתי מתוך קשיבות, לא הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שהמשקל מסתיר אותי, הרגשתי חסר ערך בגלל המשקל שלי והרגשתי פחות טובה מאחרות.
במהלך התקופה שבה הרגשתי בשלה לפתוח את העבר ולהתמודד עם המטענים הרגשיים שהיו חבויים שם, הבנתי שלכולנו יש סיפורים,
חוויות מעצבות ותחושות שנצרבו אצלנו בתודעה ואלו יבואו לידי ביטוי במהלך חיינו בצורה כזאת או אחרת, ועד שלא נבין אותם הם ימשיכו להופיע.
באופן כללי, דפוסי אכילה הם ביטוי של תחושות פנימיות שיש לנו וכמובן של פצעים ומקומות כואבים.
אכילת יתר, הרעבה, אכילה רגשית, בולמוסים, אכילה ללא שליטה – כל או הם דפוסים אשר מביאים לידי ביטוי סיפור פנימי שיש לנו.
לכן, כאשר רוצים לעשות שינוי בדפוס אכילה, צריך להכיר את העולם הפנימי בתוכנו ולעשות שינוי בסיפור שמפעיל אותו.
כשמתחילים לראות את הדברים כפי שהם באמת, חשופים וברורים, הכל הופך להיות פשוט יותר.
את הפצע שלי הפכתי לשליחות שלי. לי לא הקשיבו, אני מקשיבה לאחרות.
אני שומעת אותן.
אותי לא ראו, אני רואה אחרות.
אני עוזרת להן לראות את המקומות הפנימיים שכואבים להן, ולהבין את הסיפור הפנימי האמיתי שיש להן בפנים.
לכל אחת מגיע לחיות בבחירה, לחיות מתוך בחירה, להרגיש בעלת ערך ולדעת שמגיע לה.
כי הכל מגיע לנו.
אל תבחרי לחכות,
תבחרי מי את רוצה להיות.
שלכן,
נעמה.
